אתמול ביקרנו את הדודה שלי בקיבוץ בית זרע שבעמק הירדן.
היה זה בסיומו של סיור שעסק בתחילת ההתיישבות הציונית סביב הכינרת.
לא אעסוק כאן בהיסטוריה של ההתיישבות - יש ספרות בשפע בנושא.
גם לא אעסוק במשמעות החברתית של הקיבוצים על אופייה של המדינה, על ה"שבטיות", הרגשות השייכות מול הרגשות הקיפוח של הסקטורים השונים במדינה ,וגם לא בהתפוררות הקיבוצים.
רק אספר את הסיפור של משפחתי.
קיבוץ בית זרע הוקם ב-1927 ועוד לפני קום המדינה הדודים שלי הצטרפו אליו לאחר שסיימו את המוסד החינוכי במשמר העמק.
דודתי היא ילידת תל אביב ודודי ז"ל היה יליד יוגוסלביה שנשלח כילד לישראל ללמוד במשמר העמק ביחד עם אחיו. הוריהם נספו בשואה מאחר ולא עזבו את יוגוסלביה בזמן.
לדודי לא היתה שום אופציה אחרת בחיים אלא להצטרף לקיבוץ ולחיות בו את כל חייו.
הוא היה איש של אנשים ועובד אדמה בנשמתו. אוטודידקט שפיתח מספר ענפי חקלאות בקיבוץ, הכיר כל פינה בקיבוץ ובסביבתו ונפטר כמו איש אדמה שמכבד את עצמו תוך כדי קטיף לימונים תחת עץ לימון שהוא שתל וטיפח.
דודתי היא נצר למשפחה ציונית שעלתה כולה לארץ במסגרת העלייה השלישית. בני המשפחה התפזרו בעיר ובכפר - החל בתל אביב וכלה בבית אלפא.
דודתי בחרה בקיבוץ כדרך חיים, בעיקר משום שהדרך הזו התאימה לדודי אך גם היא הסתגלה ואת הביקורת הביעה בתוך הבית.
כילדה נהגתי לבלות הרבה בקיבוץ. בילדותי זה נחשב למאד "שווה" - שיש לך קרובי משפחה בקיבוץ. האוכל תמיד היה שם בשפע, בקיבוץ היתה בריכה, יכולת לרכוב על אופניים באופן חופשי, הילדים ישנו בבית ילדים והיתה אוירה של חופש אמיתי.
כשבגרתי המשכתי לבקר.
בית זרע היה קיבוץ יפהפה. מטופח, עם עצים עבותים וגינות נוי נהדרות. הורדים של בית זרע הדיפו ריח ניחוח במדרכות, חדר האוכל היה ענק ומזמין. אהבתי את סדרי הפסח שם, אהבתי את חגיגות העומר והבאת הביכורים. מכל ביקור הייתי יוצאת בידיים מלאות בכל טוב: ביצים מהלול שדודתי עבדה בו, פירות מעצי הפרי שדודי פיתח וטיפח, אגוזי פקאן מהעץ בחצר, זיתים כבושים ועוד זיתים לכבישה.
זה היה גן העדן הפרטי שלי.
עם השנים, בעיקר לאחר שהאיש שהיה אחראי על ה"נוי" בקיבוץ כבר לא היה מסוגל יותר לטפל באלפי הורדים, הגינון קצת נפגע. אמנם משטחי הדשא הענקיים המשיכו להיות ירוקים, אבל הניחוח הנפלא לאורך המדרכות כבר לא קיבל את פני העוברים והשבים.
חברי הקיבוץ הזדקנו, הצעירים עזבו, המצב הכלכלי השרה אוירה של עצב, וגן העדן שלי הצטמצם לביתם הצנוע של הדודים שלי.
הקיבוץ היום כבר לא שיתופי. הוא "קהילה".
חברי הקיבוץ הותיקים נהנים מזכויות יתר לעומת התושבים החדשים. נערכת חלוקת קרקעות וההתנהלות הכלכלית של הפרט מול הקהילה עדיין בתהליכי שינוי.
דודתי הודיעה שהיא לא תזוז מביתה עד יום מותה ועד כה היא מנהלת את חייה באופן מעורר התפעלות. היא עובדת בהתנדבות בכריכייה, מחזיקה לבדה את דירתה ודואגת לעצמה.
אבל הקיבוץ - המקום שנקרא בית זרע - כבר נראה אחרת. אותם משטחי דשא ענקיים, אבל הגינות מאד מוזנחות. רק היכן שיש תושב שאיכפת לו ניתן לראות גינה מטופחת. לאור שיוך הבתים הקיבוץ נראה כאתר בנייה אחד גדול. המדרכות חרוצות בשל הקרקע ש"עובדת" כל הזמן ואין כסף לתקן אותן בתדירות הנדרשת.
חדר האוכל המפואר נראה נורא. חלק אחד הוא המרכולית אשר כל סביבתה מלוכלכת ומוזנחת. חלק אחר משמש כמסעדה שמעט אנשים מגיעים לאכול בו. האוכל דומה לארוחה במקום עבודה שלא ממש איכפת לו מעובדיו.
אני מאמינה שתוך מספר שנים המקום שוב יהיה יפה ופורח - לאחר שיסתיימו כל השינויים המתבצעים שם, והקהילה תתייצב ותסכים על דרכה המשותפת.
עד אז, הביקורים שלי במקום גורמים לי געגועים לימים יפים יותר.
היה זה בסיומו של סיור שעסק בתחילת ההתיישבות הציונית סביב הכינרת.
לא אעסוק כאן בהיסטוריה של ההתיישבות - יש ספרות בשפע בנושא.
גם לא אעסוק במשמעות החברתית של הקיבוצים על אופייה של המדינה, על ה"שבטיות", הרגשות השייכות מול הרגשות הקיפוח של הסקטורים השונים במדינה ,וגם לא בהתפוררות הקיבוצים.
רק אספר את הסיפור של משפחתי.
קיבוץ בית זרע הוקם ב-1927 ועוד לפני קום המדינה הדודים שלי הצטרפו אליו לאחר שסיימו את המוסד החינוכי במשמר העמק.
דודתי היא ילידת תל אביב ודודי ז"ל היה יליד יוגוסלביה שנשלח כילד לישראל ללמוד במשמר העמק ביחד עם אחיו. הוריהם נספו בשואה מאחר ולא עזבו את יוגוסלביה בזמן.
לדודי לא היתה שום אופציה אחרת בחיים אלא להצטרף לקיבוץ ולחיות בו את כל חייו.
הוא היה איש של אנשים ועובד אדמה בנשמתו. אוטודידקט שפיתח מספר ענפי חקלאות בקיבוץ, הכיר כל פינה בקיבוץ ובסביבתו ונפטר כמו איש אדמה שמכבד את עצמו תוך כדי קטיף לימונים תחת עץ לימון שהוא שתל וטיפח.
דודתי היא נצר למשפחה ציונית שעלתה כולה לארץ במסגרת העלייה השלישית. בני המשפחה התפזרו בעיר ובכפר - החל בתל אביב וכלה בבית אלפא.
דודתי בחרה בקיבוץ כדרך חיים, בעיקר משום שהדרך הזו התאימה לדודי אך גם היא הסתגלה ואת הביקורת הביעה בתוך הבית.
כילדה נהגתי לבלות הרבה בקיבוץ. בילדותי זה נחשב למאד "שווה" - שיש לך קרובי משפחה בקיבוץ. האוכל תמיד היה שם בשפע, בקיבוץ היתה בריכה, יכולת לרכוב על אופניים באופן חופשי, הילדים ישנו בבית ילדים והיתה אוירה של חופש אמיתי.
כשבגרתי המשכתי לבקר.
בית זרע היה קיבוץ יפהפה. מטופח, עם עצים עבותים וגינות נוי נהדרות. הורדים של בית זרע הדיפו ריח ניחוח במדרכות, חדר האוכל היה ענק ומזמין. אהבתי את סדרי הפסח שם, אהבתי את חגיגות העומר והבאת הביכורים. מכל ביקור הייתי יוצאת בידיים מלאות בכל טוב: ביצים מהלול שדודתי עבדה בו, פירות מעצי הפרי שדודי פיתח וטיפח, אגוזי פקאן מהעץ בחצר, זיתים כבושים ועוד זיתים לכבישה.
זה היה גן העדן הפרטי שלי.
עם השנים, בעיקר לאחר שהאיש שהיה אחראי על ה"נוי" בקיבוץ כבר לא היה מסוגל יותר לטפל באלפי הורדים, הגינון קצת נפגע. אמנם משטחי הדשא הענקיים המשיכו להיות ירוקים, אבל הניחוח הנפלא לאורך המדרכות כבר לא קיבל את פני העוברים והשבים.
חברי הקיבוץ הזדקנו, הצעירים עזבו, המצב הכלכלי השרה אוירה של עצב, וגן העדן שלי הצטמצם לביתם הצנוע של הדודים שלי.
הקיבוץ היום כבר לא שיתופי. הוא "קהילה".
חברי הקיבוץ הותיקים נהנים מזכויות יתר לעומת התושבים החדשים. נערכת חלוקת קרקעות וההתנהלות הכלכלית של הפרט מול הקהילה עדיין בתהליכי שינוי.
דודתי הודיעה שהיא לא תזוז מביתה עד יום מותה ועד כה היא מנהלת את חייה באופן מעורר התפעלות. היא עובדת בהתנדבות בכריכייה, מחזיקה לבדה את דירתה ודואגת לעצמה.
חדר האוכל המפואר נראה נורא. חלק אחד הוא המרכולית אשר כל סביבתה מלוכלכת ומוזנחת. חלק אחר משמש כמסעדה שמעט אנשים מגיעים לאכול בו. האוכל דומה לארוחה במקום עבודה שלא ממש איכפת לו מעובדיו.
אני מאמינה שתוך מספר שנים המקום שוב יהיה יפה ופורח - לאחר שיסתיימו כל השינויים המתבצעים שם, והקהילה תתייצב ותסכים על דרכה המשותפת.
עד אז, הביקורים שלי במקום גורמים לי געגועים לימים יפים יותר.
2 comments:
Doing what they have to do to stay in business.
Hope these cool pix of Israel from space are not firewalled:
http://www.haaretz.com/life/science-medicine/1.633979
Nice pics indeed, thanks. Not firewalled for some reason. Strange.
Post a Comment